<h1>צרור החיים הדרך האחד עשר</h1>
<h2>דף י:</h2>
יחיד שהוא מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים. ואע"פ שצבור היו מתענין על הגשמים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו, שאני חולה וצרה דכל שעה אדם צריך להתפלל עליהם ומצויין תדיר. ואין הפרש בזה בין יחיד לציבור, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
ויחיד שקבל עליו תענית מבעוד יום להתענות למחר והתענה, ובלילה לן בתענית ורוצה להתענות ביום שני, אינו תענית, מפני שלא קבלה עליו מבעוד יום. ואין צריך לומר אם אכל ושתה בלילה והשלים בבקר, שאין זו תענית, שהרי לפי שיטת הקדמונים צריך קבלה בתפלת המנחה, ולפי' ר"ת צריך בערבית. ומיהו כל זמן שהצבור מסכימין להתענות מפני הצרות ומזכירין בהסכמת יום פלוני ופלוני, אין צריך שום קבלה במנחה, אלא שליח צבור מכריז, יום פלוני תענית, והתענית מקובל וכדאמ' פרק סדר תעניות (כ"ד, א') ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא א"ל ריש לקיש לר' יוחנן והא לא קבילית מאורתא א"ל אדבית ריש גלותא סמכינן. ותענית שעות, והוא כגון שהיה טרוד בעסקין ולא אכל עד חצות ונמלך להתענות בשעות שנשארו, מתפלל תפלת עננו, שהרי קבל מבעוד יום לחצי היום. והוא שלא אכל כל היום כולו, אבל אם אכל מבעוד יום ואחר כך רוצה להתענות, אינו תענית. שלא כר"מ ב"מ ז"ל.
וכתב רש"י ז"ל שאין מתפלל היחיד עננו עד המנחה של יום התענית שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו, וכן היו נוהגין מקצת הגאונים. ומיהו יש נוהגים עכשיו להתפלל עננו מן הערבית, ואין קפידה אם יאחזנו בולמוס ויאכל, שהרי אמרו (תענית כ"ה, ב') ירדו גשמים קודם חצות אוכלין אע"פ שכבר התפלל עננו. ואם טעה ולא אמר עננו בתפלתו, אין מחזירין אותו. ואי אידכר מקמי דעקר לרגליה יאמר עננו ה' עננו כי בצרה וכו' כי אתה שומע תפלה, ופודה ומציל ועונה בכל צרה, יהיו לרצון וגומ'.
<h2>דף יב.</h2>
ועד מתי מתענין, עד שיראה שלשה כוכבים בינונים, לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאינן נראין אלא בלילה, אלא בינונים. ויש בני אדם שהיו נוהגים לאכול משתישקע החמה, וסומכין על האי דאמרינן כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, משמע הא שקעה עליו מותר. ורבי' אלחנן ז"ל כתב דטעות הוא, ומאי דאמרינן שלא שקעה עליו חמה, גמר שקיעה הוא, דהיינו צאת הכוכבים. ופוק חזי מאי עמא דבר, ואינן אוכלין עד צאת הכוכבים.
ואדם שהוא מתענה על צרתו או בתענית הציבור צריך לקבלו מבעוד יום, והקבלה היא בתפלת המנחה. אומר, הריני לפניך למחר בתענית ציבור. ור"ת היה אומר דאף בלילה סגי. וגם סגי במחשבה, דלא בעינן הוצאה בפה אלא על גבי שבועה, דכתיב (ויקרא ה') לבטא בשפתים.
והמקבל תענית למחר עד אימתי אוכל ושותה באותו הלילה, עד שיעלה עמוד השחר כדברי ר', והלכה כותיה. והני מילי שלא ישן, אבל ישן אינו אוכל ושותה, וכן דעת הרי"ף דהכל תלוי בשינה. ומיהו אפילו ישן, דוקא בשלא התנה שיאכל אחר השינה, אבל אם התנה שיאכל אחר השינה, אוכל ושותה, וכן שמעתי למורי ה"ר פרץ ז"ל. והא דאמרינן דצריך תנאי, דוקא לאכילה, אבל שתיית מים אין צריך תנאי, לפי שאין קבע לשתיה, והרי הוא כמי שהתנה, ולא כן כתב הרי"ף. ומיהו אם גמר סעודתו בלילה אע"פ שבירך וסלק יכול לחזור ולאכול כל זמן [שלא ישן] כפי דעת רי"ף ז"ל, והוא (חולק) הנכון, ואע"פ שיש שהיו מחמירין ואוסרין כל זמן שפסק סעודתו ונטל ידיו לברך. והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, ואם שכח ואכל הרי זה משלים תעניתו. ובירושלמי (נדרים פ"ח) דוקא בשאמר יום זה, אבל יום סתם אבד תעניתו.
<h2>דף יב:</h2>
ואדם שקבל עליו להתענות יום ידוע, כתב הראב"ד ז"ל שאם ירצה יכול ללוותו ליום אחר ויפרענו. שהוא ז"ל פירש לווה אדם תעניתו ופורע, בין ביום זה בין ביום סתם. (היכי קאמרי') וראייתו מדר' יהושע איקלע לבי רב אשי, עבדי ליה עגלא תליתא, אמרו ליה לטעום מר מידי, א"ל בתענית קא יתיבנא, ולוזיף מר ליפרע. ואם איתא דיש חלוק בין ביום זה בין ביום סתם, היכי קאמרי' ליה לוזיף מר ולפרע, ואיהו היכי קאמר בתענית חלום קא יתיבנא, לימא להו קבילית עלי ליום זה. אלא ודאי יכול ללוותו, ומשום כך אמר בתענית חלום קא יתיבנא, וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. אע"פ שהתוספות סבורין דכי אמר ליום זה אינו יכול ללוותו, וההיא דר' יהושע, דרך בני אדם שקורין לחביריהם לסעודה שמבקשין סבות שיאכלו עמהם, ואמרו ליה לר' יהושע ליכול מר מידי, א"ל בתענית קא יתיבנא, אמרו, ולוזיף מר ולפרע, שמא תענית שאתה מתענה הוא מאותן שאדם מקבל יום אחד בשבוע ולא יום ידוע, וא"ל האמת, בתענית חלום קא יתיבנא, וה"ה שהיה יכול לומר בתענית של יום ידוע שקבלתי אני יושב, ומיהו דוחק הוא.
והמתענה בשבת בשביל החלום אמרו שחוזר ומתענה ביום ראשון, מפני שבטל עונג השבת. ושמעתי למורי הרשב"א ז"ל דאם אינו יכול למחר מיד מפני שהוא חלש, יתענה יום אחד בשבוע לשלם אותו בטול העונג. והמתענה אפילו על חלומו לא ינהוג עדונין בעצמו, ויהיה דואג כאדם שהוא בצער, כמו שנאמר (איכה ג') מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.
והמתענה בשבת כתוב בספר המנהיג בשם הלכות גדולות שאומרים עננו באלהי נצור לשוני, שלא יהא חמור עננו מהתענית עצמו, וקובע ברכה לעצמה. ואע"פ ששאלתיו למורי ה"ר פרץ ז"ל ואמר אין מקום לאומרו, בתוספות מצאתי כדעת הלכות גדולות.
ענין התענית הוא מדרכי התשובה, והוא שאדם מקריב דמו וחלבו. ובשבתות ובימים טובים וראשי חדשים או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד לא הותר התענית. מיהו יש מן החכמים שהיו מתענין אפי' בשבתות וימים טובים, כל שהוא על דרך תשובה, כמו שמצינו במר בריה דרבינא שהיה מתענה כולה שתא לבד מערב יום הכפורים ויום עצרת. ואמרו המפרשים ז"ל דהואיל ועל דרך תשובה היה עושה גדולה תשובה וגדול העונג מן הצער. ומן הטעם הזה אמרו (שבת י"א, א') יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמרו ובו ביום, ואפילו בשבת, דהואיל ועל דרך תשובה הוא עושה גדול תענוג התשובה ומה שאדם שמח במה שמתכפר באותו תענית והוא ניצול מצער החלום, ממה שמצטער בעינוי.
<h2>דף יט.</h2>
יחיד שהוא מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים. ואע"פ שצבור היו מתענין על הגשמים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו, שאני חולה וצרה דכל שעה אדם צריך להתפלל עליהם ומצויין תדיר. ואין הפרש בזה בין יחיד לציבור, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
<h2>דף כו.</h2>
והתעניות הנוהגין הם. שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם שהיה עומד בפרץ. ועשרה בטבת שבו סמך נבוכדנצר על ירושלם. ושבעה עשר בתמוז שאירעו בו חמשה דברים, נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה העיר בחרבן שני ושרף אפסתומוס הרשע ספר תורה והעמיד צלם בהיכל. ובכל אלו אין פוסקין סעודתם מבעוד יום, ונועלין סנדליהן ואינן אסורין ברחיצה ולא במלאכה.
והמתפלל באלו התעניות, החזן אומר ברכת כהנים במנחה, וכדאמרינן (תענית כ"ו, ב') מאי טעמא פרסי ידיהו במנחתא דתעניתא, משום דכיון דסמוך לשקיעת (המנחה) [החמה] קא פרסי כתפלת נעילה דמי. ובמקומות שנוהגין שאין אומרים ברכת כהנים במנחה, משום שמתפללין המנחה בשעת המנחה גדולה ולאו סמוך לנעילה הוא.
<h2>דף כו:</h2>
תענית של תשעה באב הוא (סמוך) [חמור], והחמירו חכמים מפני שאירעו בו הרבה דברים. נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר שהיתה עיר גדולה והיה להם מלך, וחרש טורוסנוס רופוס ההיכל ואת סביביו, ועל כן אמרו חכמים משנכנס אב ממעטין בשמחה. והשבוע שחל להיות ת"ב בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ ואפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפי' לכבס ולהניח לאחר התענית. ובשבוע של ט"ב אפילו מפות השלחן מכובסין אסור להניחם, וכן סדינין במטה. ומיהו [אדם] שאין לו אלא חלוק אחד, מותר לכבסו באותה שבוע.
<h2>דף ל.</h2>
ערב תשעה באב אין אוכלין אלא מבעוד יום. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ואם רצה לאכול קודם חצות אוכל בשר ושותה יין אע"פ שהוא מפסיק בה, אבל אחר חצות לא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה. ולא יאכל שני תבשילין. כלומר בשתי קדרות, ואפילו תבשיל אחד בשתי קדרות אסור, ואפילו כמה מינין בקדרה אחת מותר. כן דעת הר"מ ב"ן ז"ל. ופירות מבושלין מותרין. ודג וביצה שעליו אמרו בתוספות דהואיל ולענין עירוב חשיבי כשני תבשילין, הכא נמי חשיבי שני תבשילין. ומ"מ כבר נהגו להחמיר באותו יום, ולא יאכלו בשר. אבל מחצי יום ולמעלה פשט האיסור בעולם שאין אוכלין בשר ולא ישתו יין. ובסעודה המפסיק בה אסור לרחוץ ואפילו פניו ידיו ורגליו, כמו לאכול. ומיהו אם התנה שאחר סעודתו שישתה מים וירחץ פניו ידיו ורגליו רשאי, וכן דעת הראב"ד ז"ל.
וליל ט' באב הולכין יחפין לבית הכנסת ומתפללין וקורין באיכה ישבה. ואומ' קינות. ואם חל ערב ט' באב בשבת אוכל ושותה ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. ובמוצאי שבת אין הולכין יחפין, אלא בשעה שאומר החזן והוא רחום מסירין מנעליהם על ידי בגדיהם כדי שלא יגעו במנעלים. ואין מבדילין על הכוס. ומיהו הקורא באיכה מברך על האור. ומיהו נוהגין להבדיל במוצאי תשעה באב הואיל ולא הבדיל בלילה. אבל דעת הרמב"ן ז"ל שלא להבדיל על הכוס כלל, הואיל ואין ראוי בלילה אבטיל, דכל הראוי לבילה בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל כבר נהגו להבדיל במוצאי ט' באב. משכימין לבית הכנסת וקורין כשאר הימים בקרבנות, ואע"פ שאסור לקרוא בתורה, זה דבר נהוג הוא ואין בו שמחה. והולכין יחפין, דאסור בנעילת הסנדל. מיהו יכול לנעול אנפלאות כמו שכתבתי גבי יום הכפורים. והבא בדרך ביום ט' באב נועל כדרכו, כדאיתא בירושלמי והביאו רי"ף ז"ל בפ"ק דתעניות, אבל כשמגיע לעיר חולץ מנעליו. ואסורין ברחיצה ואפילו בצונן, ומיהו ליוצא מבית הכסא מותר לרחוץ ידיו כמו שכתבתי גבי יום הכפורים. ואין מניחין תפילין שהוא באבלות. ויש מקומות שנוהגין שלא לישב במקום גבוה מזה הטעם שהוא נוהג באבל, ויש נוהגין לישב במקום גבוה שאומרים שהוא כאבלות ישנה. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין, וכל העושה בו מלאכה אין רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. ועוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו.
ירושלמי, יחיד בט' באב מזכיר לעין המאורע, ומאי ניהו, רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, על ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה וכו'. ובירושלמי אינו מוכיח שעה, אם במנחה אם בשחרית, ויש אומרים אותו בין בשחרית בין בערבית בין במנחה כמו שהאבל אומר נחם בתוך אבלותו, ויש מקומות שאין אומרים אותו אלא ביום ט' באב במנחה. ובשחרית קורין בכי תוליד בנים, ומפטירין באסוף אסיפם. ובמנחה קורין בויחל ומפטירין בדרשו ה' בהמצאו.
<h2>דף ל:</h2>
וכבר נהגו כל ישראל להתאבל על ירושלים כמו שנאמר (תהלים קל"ז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. והבונה בנין בית משייר אמה על אמה בלא (שיור) [סיד]. והחתן לוקח אפר מקלה ונותן במקום התפילין. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
